האווירה המשפחתית היא האוויר שהילדים נושמים! זהו אחד המרכיבים החשובים ביותר בבניית אישיות הילדים, הטמפרמנט, הבחירות שלהם ובריאותם הפיזית והנפשית. בשביל הילד הקטן הבית הוא העולם, הילד אינו מכיר עולם אחר, ילדים לומדים ממה שמתרחש בבית אלה הם "החיים" בעיני הילד, ומהם הוא מסיק מסקנות לכל ימי חייו.
להורים שלא עושים עבודה על עצמם ומשפרים את יחסיהם עם הילדים, כל יום הוא מאבק ארוך ומתיש. הורים מתארים מצב בו הם קמים בבוקר, ולפני שמעירים את הילדים "עוטים אפוד מגן, ומתכוננים לקרב": עצבים, צעקות וקריאות נו יאללה! קדימה! אני סופר עד 3… שנמשכות גם אחרי הצהרים ובערב, עד שהילדים נרדמים. שפוכים על הספה הם מורידים את האפוד בידיעה שמחר בבוקר שוב יעטו אותו וחוזר חלילה. החיים בבית הופכים לסיוט. הילדים מרגישים מה שאתם מרגישים וזה הופך להיות מהות הבית. כשילד חש שהוא סיוט בעיני הוריו, הוא מצדיק תחושה זו בהתנהגות, מה שיוצר מעגל של התנהגות ותגובות.
כמובן שחיי היום יום מלאים בטרדות ולא פעם המציאות סביבנו קשה ולא משמחת. אנו בד"כ עסוקים ועייפים: הקריירה, המשכנתה וזוגיות שהיא לא פשוטה. על הלחצים האלה, נוספים ילדים על קשייהם: מחלות, בכי, חוסר שינה, התקפי זעם, הסעות, ניקיונות, האכלות, גן, ביה"ס, שיעורים, חוגים, הוצאות…הכל הופך למירוץ גדול ומעייף.
עד כאן העובדות ומכאן קבלת החלטות; אנחנו קובעים מה תהיה האווירה בבית. האתגר ההורי הוא לדעת לעשות הפרדה בין המצב של הקושי לבין היחס שצריך לתת לילד כדי לבנות לו חווית אני מתוקנת בעלת חוסן פנימי ובטחון עצמי.
המפגש עם הילדים:
בדקו עם עצמכם: מה קורה כשאני נכנס הביתה, מעיר אותם בבוקר או מקבל אותם מהגן ומבית הספר. האם אני מביא איתי שמחה? רוגע? חום? האם אני מביא איתי מתח? עייפות? תסכול? יום ועוד יום ועוד יום הופכים להרגל. הם הופכים לאווירה בבית.
ישנם בתים שבהם הילדים פוחדים לשחק פן יעשו רעש. הם בקושי זזים רק מחשש מתגובות ההורה שחוזר עייף ועצבני מהעבודה. כאשר הורה טרוד ולחוץ כל הזמן, הילד חווה שתמיד יש משהו יותר חשוב ממנו. מצב זה יוצר בילד חוסר בטחון עצמי ותחושת חוסר מקום. בחוויה של הילד, אם אין לי מקום בחיי ההורה, אין לי מקום משמעותי בעולם.
דווקא בעבודה אנחנו מרשים לעצמנו הרבה פחות להתרגז ולהתייחס לסובבים אותנו בחוסר סבלנות. כל מה שלא הרשינו לעצמנו בעבודה אנחנו מרשים לעצמנו בבית. למה? כי הילדים שלנו לא יכולים לפטר אותנו? שימו לב איך בעבודה אנחנו מקפידים להתמקד גם אם אנחנו עייפים, אך כשהילד בא אלינו עם משהו אין לנו כוח אליו.
המטרה של הילדים היא לשמח אותנו. לכן גם אנחנו חייבים לשמח אותם. מאור פנים ותשומת לב של ההורים, היא כמו אמירה ללא מילים. הילדים קולטים בחוש את התמונה והיא נחקקת בהם ויש לה השפעה משמעותית על תפיסת הילדים את עצמם. זה משדר מסר ש"טוב לי שהגעת", "חסרת לי", "הנה, אני פה בשבילך", המצב הזה יוצר אצל הילד חוויה של בטחון עצמי ויציבות.
ניהול כעסים:
חשוב ללמוד לנהל את הרגשות שלכם מול הילדים. גם בשעת כעס לנסות לוותר על האגו, לא לקחת אישית, אלא לשדר איפוק. הורים חושבים כי אמירה שנאמרת בצעקה זוכה ליחס רציני. בטווח קצר אולי היא עובדת כי היא מושכת את תשומת לב הילד, אך בטווח הארוך היא עושה ההפך. כשהטונים בבית גבוהים, ילדים לומדים שאין לייחס לצעקות ולכעסים של ההורה חשיבות מיוחדת, הם הופכים לעניין שבשגרה, מה שגורם להורה להחריף את הטון עוד ועוד. תגובה קיצונית יותר ויותר נדרשת כדי לזכות בתשומת לב הילד. לכן בטווח הארוך הטונים הגבוהים לא יעילים והם יוצרים אווירה שלילית בבית.
חשוב להיות ערים לתגובות שלנו ולעבוד עליהן. ברור שילד יכול להטריף לפעמים, אך אם עושים עבודה עצמית ומתמידים, תוכלו לראות איך אתם נעשים גם אנשים יותר רגועים בחייכם וקשה מאוד יהיה להוציא אתכם מהכלים.
בד בבד עם הורדת מפלס המתח והעצבים נסו להעלות את מפלס ההומור, המשחקים, השירים והריקודים. כשמכניסים הרבה קלילות וכיף לא נשאר מקום לכעס ולעצבים.
הילדים זה מה שאתם:
הילדים שלכם הם המראה שלכם. כל מה שאתם עושים, אומרים ואפילו חושבים- הילדים מרגישים ומעתיקים. טמפרמנט הורה והשקפת עולמו הופכים לאופי הילד. ההורה מהווה דוגמה אישית ומודל לחיקוי, לכן חייבים מאוד להיזהר איך מתנהגים לידו ואילו מילים בוחרים לומר בנוכחותו. אם מקובל אצלכם בבית שאתם לועגים ויורדים אחד על השני, אל תתפלאו אם הילד ילעג לכם. הורים רבים רוצים ילד שיקרא ספרים אך הם עצמם צופים כל זמן פנוי בטלוויזיה. רוצים ילד שיהיה מנומס, אך מקללים לידו כל נהג בכביש. רוצים שיהיה אופטימי ומרוצה ומעבירים ביקורת על הכל ועל כולם. רוצים ילד שלא נעלב מכל דבר ויודע לקחת בהומור או להבליג- כשהם עצמם נעלבים ומתעצבנים מכל סיטואציה וללא טיפת הומור עצמי.