מהו קשר טוב ובריא עם תינוקנו? איך יוצרים קשר כזה? האם לתת לו לבכות ולא לגשת אליו מחשל אותו?
קשר נכון חייב להתחיל כבר בינקות ולהמשיך לאורך שנות חיו של הילד, המתבגר והבוגר. ג׳ון בולבי (Bowlby) הגה את ״תאוריית ההתקשרות״ (Attachment Theory). במשך ארבע השנים הראשונות לחייו בילה בולבי עם אמו רק שעה אחת ביום, לאחר שעת התה. אמו האמינה, כפי שהיה מקובל במעמד הבינוני הגבוה בבריטניה בתחילת המאה ה-20, שתשומת לב וגילויי חיבה לילד עלולים להפוך לפינוק מסוכן (במיוחד לבנים).
אביו, שהיה רופא מנתח, הרבה להיעדר מהבית, וגם אתו לבולבי כמעט לא היה קשר קרוב. באותן שנים טיפלה בבולבי ובחמשת אחיו מטפלת מסורה שהרעיפה עליו חום וחיבה (כמו מרי פופינס). כאשר היא עזבה את המשפחה, החליפה אותה מטפלת קרירה ועוקצנית. בגיל שבע נשלחו בולבי ואחיו הבוגר ממנו לפנימייה, כפי שהיה נהוג, כדי לחשל את אופיים.
לימים, בולבי הפך לפסיכיאטר ולפסיכולוג, מהידועים ביותר במאה ה-20. החוויות הכואבות מילדותו המוקדמת השאירו עליו רושם קשה, ודחפו אותו לחקור לעומק את הגורמים שתומכים בהתפתחות תקינה של ילדים ואלה המשבשים אותה.
התאוריה שניסח, מדגישה את חשיבות הקשר הרגשי של התינוק עם הוריו ועם מטפליו, הפכה לתיאוריה המובילה במאה ה-20. היא אוששה במחקרים מדעיים יותר מכל תיאוריה אחרת.
מחקרים חדשים שחקרו את התפתחות המוח בשנות החיים הראשונות נתנו לה ביסוס נוסף- הצרכים הרגשיים של התינוק כמו אהבה ותשומת לב חשובים להישרדותו בדיוק כמו מזון!
הענות מהירה מצידכם לבכי התינוק, בכל השנתיים הראשונות בפרט, לא תגרום לפינוק הילד אלא תיטע בו בטחון בעולם ובכם. "יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, שאכפת לו ממני ויודע מה אני צריך ולא עוזב אותי לבד".
אין דבר כזה עודף תשומת לב ואין דבר כזה אהבה מוגזמת!
שני מחקרי אורך שנערכו במשך עשרות שנים גם אוששו זאת. מחקר אחד של אוניברסיטת מינסוטה שהתחיל ב-1975 ונמשך עד היום, בדק מה משפיע על התפתחות האדם מלידה, לאורך הילדות ועד לבגרות וכיצד זה מתבטא בבית, בבית הספר וביחסים בין-אישיים.
החוקרים מצאו שתקשורת תקינה כבר בשלב הינקות בין תינוק למבוגר משמעותי, גרמה לילדים לפתח חוסן נפשי. אנשים שנחקרו מילדותם עד בגרותם פיתחו תחושה של ערך עצמי, שהם ראויים לאכפתיות והייתה לכך השפעה על היחסים הבין-אישיים שלהם.
מחקר שתומך בתיאוריה של בולבי התפרסם במרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת הרווארד, תחת השם: ״מדע ההזנחה: היעדר מתמיד של טיפול נענה (רספונסיבי), משבש את התפתחות המוח״. ( The Science of Neglect 2012)
לפי המחקר, הזנחה עשויה להוביל לאורך זמן לפעילות חשמלית פחותה במוח, ולהיווצרות כמות פחותה של קשרים עצביים בין חלקי המוח השונים. התוצאה: קשיי למידה וחשיבה, הפרעות קשב, קושי לווסת רגשות עצמיים, הפרעות נפשיות, וגם פגיעה במערכת החיסונית ומחלות כרוניות.
הזנחה נוצרת כאשר לא מתקשרים מספיק עם הילד, או כאשר לא נותנים לו מספיק תשומת לב. דוגמה נפוצה להזנחה, לפי המחקר, היא הושבה של הילד או הפעוט שעות ארוכות מול הטלוויזיה.
איכות יחסי הטיפול של ההורים בינקות, שמאופיינים בחום וברגישות לאיתותי התינוק ומענה הולם לצרכיו, תורמים ליחסי התקשרות בטוחים ומניחים את המצע להתפתחות קוגניטיבית ורגשית חברתית גם בעתיד. לפי מחקרים, ילדי הגן שהיו בעלי היסטוריה של התקשרות בטוחה היו יותר ממושמעים, בעלי מוטיבציה, יכולת הסתגלות ושליטה עצמית טובה יותר. הם השתתפו באופן פעיל יותר בקבוצת בני גילם, הראו יכולת טובה יותר לפתרון בעיות חברתיות, הביעו יותר רגשות חיוביים ואמפתיה ופחות רגשות שליליים.
ההסתגלות בילדות התיכונה: הילדים שהיו בעלי עבר של התקשרות בטוחה הראו כשירות בהתמודדות עם בעיות קוגניטיביות בעולם המציאות ועולם הפנטזיה. על בסיס ההישגים והיכולות שפיתחו בהתמודדויות ובמגעים עם בני גילם בגיל הגן, הם יצרו עתה קשרי חברות, בילו זמן רב יותר בפעילויות קבוצתיות, ונטו פחות להיות מבודדים.
ההסתגלות בגיל ההתבגרות: נערים ונערות בעלי עבר של התקשרות בטוחה יצרו חברויות, ובהתאם לנורמות הגיל הם גם הראו התנהגויות חיזור אחרי בני\ות המין השני. ההתמודדות עם סוגיות בתחום של אמון ואינטימיות. גם ההסתגלות הבית ספרית וההישגים הלימודיים היו גבוהים יותר.
אנא הפנו את היועצים סביבכם שאומרים שתינוק שבוכה, סתם רוצה תשומת לב, או שבכי מפתח את הראות, לכאן!